Perishah Even HaEzer 28 – פרישה אבן העזר כח‏ – Tur-Shulchan Arukh

טור
שו״ע

פירוש

...טוען טקסט

טור(א) הכסף שמקדש בו צריך שיהיה שלו. אבל אם גנב או גזל וקדש בו, קודם שנתייאשו הבעלים, אפילו שידך אותה תחלה שנתרצתה לקדש לו, ואמר לה התקדשי לי בזה, ואמרה אין אינה מקודשת. אבל קדשה לאחר יאוש, מקודשת, אפילו לא שידך. (ב) וכתב הרמ״ה דוקא בגזל דעלמא מקודשת לאחר יאוש, דאיכא יאוש ושינוי רשות. אבל אם גנב או גזל משלה ולא שידך אותה תחלה, וכשנתנו לה אמר לה התקדשי לי בזה וקבלה אותו ושתקה אינן קידושין. אבל אם שידך תחלה, או אפילו לא שידך תחלה וכשאמר לה התקדשי לי בזה ונתנו בידה אמרה אין, הוי קדושין. אבל אם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו, ואמרה אין, אינה מקודשת. (ג) וכן הדין אם קדשה בחוב שהיה לה בידו, שאמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לך, וחזר ואמר התקדשי לי בו, אם שידך, אפילו קבלתו בשתיקה, מקודשת. וכן אם אמרה אין, אפילו לא שידך תחלה, מקודשת. קבלתו בשתיקה ולא שידך תחלה, אינה מקודשת. (ד) אמר לה כנסי סלע זה בפקדון חזר ואמר לה התקדשי לי בו, אם אמר כן בשעה שנתנו לידה או קודם לכן, אפילו קבלתו בשתיקה, מקודשת, דכיון דשתקה וקבלתו איכא הוכחה שנתרצית בקידושין. וכתב הרמ״ה דוקא דשקלתינהו ואישתקה, אבל זרק לה קידושיה אפילו לתוך חיקה, ולא שקלתינהו אלא אישתקה, ואזלא לעלמא, שתיקה כי האי גוונא לאו כלום היא, דהא דתנן זרק לה קידושין קרוב לה מקודשת, הני מילי היכא דארצאי מעיקרא לאקדושי ליה, אבל סתמא אפילו ספק קידושין לא הוי. ואם לאחר שנתנו לידה בתורת פקדון אמר לה התקדשי לי בו, ואמרה אין, מקודשת. שתקה, אינה מקודשת. (ה) במה דברים אמורים שבא לידה בתורת פקדון, אבל בא לידה בתורת קידושין, שאמר לה התקדשי לי בחפץ זה, ואמרה לו והרי אינו שוה פרוטה, אם אמר יש לי בתוכו שוה פרוטה התקדשי לי בו ושתקה, הוי ספק קידושין. (ו) היה לו פקדון בידה או שהשאילה חפצים, ואמר לה התקדשי לי בזו, ונמצא שנגנב או נאבד, אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת. וכתב א״א הרא״ש ז״ל דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון ומתרצית להתקדש לו הן אם רב הוא או מעט, אבל אם יודעת סכום הפקדון ונגנב או נאבד ממנה, אינה מקודשת, שאינה מתרצית להתקדש אלא בסכום הפקדון שיודעת שהוא בידה, וגם הוא אינו חייב להשלים לה, כיון שלא הזכיר לה סכום הקידושין. (ז) היה לו מלוה אצלה, אפילו הוא בשטר, ואמר לה הרי את מקודשת לי במלוה שיש לי אצלך, אינה מקודשת. אפילו עדיין המעות בידה ולא שלחה בהן יד, דהני מעות דידה נינהו, דמלוה להוצאה ניתנה ולא יהיב לה השתא מידי. לא שנא מלוה לא שנא שכירות. ואפילו הגיע זמן השכירות והמלוה לגבות, ואפילו החזיר לה השטר כתב הרמב״ם ז״ל שאינה מקודשת, אפילו יש בו שוה פרוטה, כיון דלא אדכרה בעידן קידושין לקדושי ביה, סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי. (ח) אבל אם אמר התקדשי לי בשטר חוב זה ונתנו לה, שמין הנייר, אם יש בו שוה פרוטה מקודשת, ואם לאו הוי ספק קדושין. (י) אבל אם אמר התקדשי לי בהנאת מחילת מלוה, מקודשת. אפילו לא מחל לה המלוה, אלא אמר לה הרי את מקודשת לי במה שאני מרויח לך הזמן, מקודשת, שיש בהנאה זו שוה פרוטה. ואסור לעשות כן משום ריבית. (ט) ובעל העיטור כתב שאין בו איסור אלא אם כן אמר לה הריני מלוה לך מנה עד זמן פלוני על מנת שתתקדשי לי בההיא הנאה, וכיון דלא קץ לאו ריבית הוא אלא אבק ריבית, עד דאמר לה ארבעה בחמישה. וכ״כ ר״ח שאם היה מלוה בידה ומרויח לה הזמן ומקדש בה אינה מקודשת אלא כשמלוה לה עתה עד זמן פלוני. וכתב הרמ״ה^א וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אם קדשה בהרווחת זמן מלוה דמעיקרא, הוי ספק קידושין, ולא שריא לעלמא בלא גט. ואם קבלה קידושין מאחר, צריכה גט משניהם. (יא) אבל אם היה לו משכון ממנה, במלוה שיש לו אצלה, וקידש בו, מקודשת, ואפילו משכנה בשעת הלואה. ואפילו לא החזיר לה המשכון, אלא אמר לה התקדשי לי במלוה שיש לי אצלך, כיון שיש לו משכון מקודם. והרמ״ה כתב דוקא כשהחזיר לה המשכון. וכתב עוד דוקא דמטא לידיה דמקדש בתורת משכון, אבל אי לא מטא לידיה בתורת משכון, אע״ג דמדינא מצי למיתפשיה אזוזי, דכל כמה דלא גלי דעתיה דנקטיה ליה בתורת משכון אינה מקודשת. (יב) ואם יש לו מלוה אצל אחרים, ויש לו משכון מהם, וקדשה בו גם בזה כתב הרמב״ם שבכל ענין מקודשת. וא״א ז״ל כתב דוקא שמשכנו שלא בשעת הלואה, אבל אם משכנו בשעת הלואה אינה מקודשת. (יג) היה לו מלוה על אחרים, ואמר לה הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה במעמד שלשתן, מקודשת, אפילו היא מלוה על פה. אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן, אפילו היא מלוה בשטר, והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה אינה מקודשת, אלא שמין בנייר אם יש בו שוה פרוטה מקודשת ודאי, ואם לאו הוי ספק קידושין. (יד) היה לו מלוה אצלה, ונתן לה עתה פרוטה ואמר לה התקדשי לי במלוה ופרוטה זו, מקודשת דדעתה אפרוטה. (טו) לפיכך אם אמרה לו עשה לי שירים ונזמים ואתקדש אני לך בשכר המלאכה, אינה מקודשת, דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף, ומיד כשעשה קצת המלאכה היא מתחייבת לו בשכירות, והוה ליה מקדש במלוה. וכתב הרמ״ה לא שנא אם הוא שכיר יום על המלאכה, ולא שנא אם הוא קבלן דקי״ל אין אומן קונה בשבח כלי, והוה ליה מלוה, וכ״כ הרי״ף. אבל ר״י כתב דקי״ל דאומן קונה בשבח כלי, ואין כאן מלוה דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו, וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל.
ואם נותן שום דבר משלו לצורך המלאכה מקודשת דהוה ליה מלוה ופרוטה. (טז) קדש במלוה ובעל סתם בפני עדים צריכה גט, דודאי לשם קידושין בעל. (יז) מי שלקח מפירות חבירו בלא דעתו וקדש בהם אפילו מצאו חבירו ואמר לו למה לא לקחת מהיותר יפות ונמצא שם יפות מהן, אינם קדושין, שאין כאן הוכחה שהוא חפץ במה שלקחן, אלא מבושה אומר כן. וכתב הרמב״ם ז״ל קדש בדבר שאין מקפיד עליו, כגון תמרה או אגוז, הוי ספק קדושין. וכתב הרמב״ם ז״ל אריס שנטל מן הפירות קודם חלוקה וקדש בהן אינן קדושין, ואם נטל במדה וקדש הוי קידושין. (יח) ומי שיש לו סחורה בשותפות עם חבירו, ולקח בלא דעת חבירו וקדש בם, אינן קדושין דכיון שצריך שומת בית דין. (יט) השואל חפץ מחבירו וקידש בו, כתב בעל העיטור איכא מאן דמדמי ליה למתנה ע״מ להחזיר ואינה מקודשת, ואיכא מאן דאמר סתם שאלה שלשים יום ובההיא הנאה מקדשה, ומספיקא לא עבדינן בה עובדא ע״כ. ורבינו שמשון כתב בתשובה שהיא מקודשת. וא״א הרא״ש ז״ל כתב אם השאילו החפץ ולא ידע המשאיל שרוצה לקדש בו האשה אינה מקודשת, אא״כ השאילו לזמן ידוע ונתן לו רשות להשאילו לאחר וכשקדש בו האשה הודיעה שהוא שאול עד זמן פלוני, ושמין אם יש בהנאת אותו קישוט שוה פרוטה, מקודשת, אף על פי שאין החפץ שלו. ואם לאו אינה מקודשת. אבל אם המשאיל יודע ששאל החפץ לקדש בו האשה, מקודשת בכל ענין, דכיון שהשאיל לו אדעתא לקדש בו האשה, אנן סהדי שגמר בלבו ליתנו לו באותו ענין שיועיל לענין הקידושין שתהא האשה מקודשת בו, אם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה, ולכל הפחות תהיה אותה מתנה ע״מ להחזיר, ותהא מקודשת, ויקנהו מהאשה ויחזירנו או יחזיר דמיו (כ) שאם נתנו מתנה לאדם על מנת להחזיר וקידש בו האשה מקודשת, רק שיחזיר המתנה למי שנתנו לו או דמיה. (כא) כתב הרמב״ם ז״ל המקדש באיסורי הנאה אפילו דרבנן כגון חמץ בשעה ששית אינה מקודשת. עבר ומכרו וקדש בדמיו מקודשת, אפילו באיסור דאורייתא חוץ מדמי עבודה זרה. וא״א ז״ל כתב המקדש באיסורי הנאה דרבנן כגון חמץ בשעה ששית או בשאר איסורי דרבנן מקודשת, ומיהו המקדש בחמץ דרבנן מששה שעות ולמעלה אינה מקודשת. (כב) ובמוכר איסורי דאורייתא ומקדש בדמיהן דמקודשת, דוקא כשמכרו לגוי או לישראל ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה, אבל אם אינו יודע לא חל המכר, והמעות גזל ביד המוכר. רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א כן ברוב כ״י. בנוסח ב״י: ״הרמב״ם״. בפרישה ובכמה עדי נוסח: ״הרמב״ן״.

(א) אבל אם גנב או גזל כו׳ ואם אין צריך להחזיר אלא משום קידוש השם מקודשת וכ״פ מהרא״י (בשם מהרי״ו סימן קל״ח ועיין בתשובת מהרי״ל סי׳ צ״ו שמאריך בזה כ״פ):
(ב) ואמר לה התקדשי לי בזה צ״ל דא״ל שהוא גזל:
(ג) אבל קדשה לאחר יאוש מקודשת ואע״ג דקי״ל יאוש לבד אינו קונה הכא שהוא ביד האשה הרי יש כאן יאוש ושינוי רשות כשהוא בידה וכיון דקנאת היא אף הוא קונה אותה מ״מ. ועיין מ״ש רמ״א בש״ע בסימן א׳ ז״ל קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן עכ״ל נראה דכ״כ משום דבח״מ סי׳ שכ״ג כ׳ ר׳ בשם הרא״ש שכתב ז״ל וכיון דרבה מספקא ליה אי יאוש קנה דאורייתא או דרבנן כו׳ עד מ״מ אם קידש (ששה צריכה גט מספק דשמא קונה מדרבנן עכ״ל ואפשר מ״ש המחבר ב״י כאן בש״ע לפני זה ונודע אקנה אותו דבר ביאוש כו׳ כיון ג״כ לזה משום דאין כל יאוש קונה ודו״ק (ול״נ דלכך כתב ונודע לאפוקי סתם גזילה במ״ש בסמוך כ״פ) אבל קשה דאם כן קשה דברי רבינו אהדדי דבח״מ כתב דאינן קדושין אלא מדרבנן ולחומרא וכאן סתם וכתב דהיא מקודשת דמשמע קידושין גמורין וגם אם הוה דעת מור״ם לזה לא הול״ל זה לבבא בפני עצמה אלא הול״ל זה לפירוש אדברי המחבר דכתב לפני זה ״דמקודשת הל״ל עליו והיינו ״מדרבנן (ועוד דבהלכות פסח סי׳ ת״ן מייתי להלכה הא דתנן גבי ערלה וכלאי כרם דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת) וי״ל דמ״ש בח״מ מיירי ביאוש לחוד בלי שינוי רשות והיינו כגון שנתנו ליד האשה שלא בתורת קידושין אלא בפקדון ואחר כך אמר לה התקדשי לי בה דלא מקרי שינוי רשות כולי האי ומזה נמי מיירי רמ״א כאן בהג״ה אלא דק״ק הא כשמתחלה היה בידה בתורת פקדון הוה מנחי ברשות הגנב וכשנתרצית אחר כך להתקדש בו יצאה מרשות הגנב הבעל לרשות האשה המתקדשת וה״ל שינוי רשות:
(ד) אפי׳ לא שידך וה״ה אפילו לא אמרה הן וק״ל מור״ש (ועיין בתשובת בן לב חלק א׳ ד׳ מ׳ ע״ד כ״פ): (ה) דאיכא יאוש ושינוי רשות אבל בגזל שלה ולא שידך אפילו לאחר יאוש אינה מקודשת כיון דליכא שינוי רשות ואם גנב או גזל כו׳ כך הגיה מור״ש ועיין בדרישה: (אבל בגזל דידה ולא שידך פירוש אבל אם שידך עדיף טפי מגזל דעלמא כמ״ש בסמוך דודאי נתרצית לו בזה כ״פ):
(ו) ושתקה אינן קידושין דלא הוי כאן שינוי רשות ודידה שקלה:
(ז) אבל אם שידך תחלה הוו קידושין דמדשתקה או אמרה הן מחלתה לו דאנן אמדינן דעתה שמחלה לו ממון זה כדי להתקדש בו כיון דבענין אחר אינה מקודשת:
(ח) אבל אם אחר שבא לידה כו׳ אינה מקודשת דכיון שהוא שלה שגזל ממנה מעיקרא כי קבלתו בתורת השבת גזילה קבלתה והשתא לאו מידי יהיב לה והא דאמרה הן יש לומר ששחקה בו: (ט) וחזר ואמר התקדשי לי בו פירוש בשעה שנתן לה אמר כן:
(י) אפי׳ קבלתו בשתיקה דהכא עדיף טפי מהגזילה דעלמא דודאי נתרצית לו כמו שכתבתי בסמוך:
(יא) ולא שידך תחילה אינה מקודשת אבל אם לאחר שנתנו בידה אמר לה התקדשי לי בו ואמרה אין אינה מקודשת כך הגיה ב״י ומ״ש אינה מקודשת היינו משום דמעיקרא קבלתה בחובה והשתא בשעת קידושין לא מידי יהיב לה כדפירש׳ לעיל גבי גזלה: (יב) וכתב הרמב״ם דוקא שקלתיה כו׳ כתב ב״י לא נמצא כן בדברי הרמב״ם וט״ס יש כאן וצ״ל וכתב הרמ״ה וכן מוכח שצ״ל הרמ״ה שהרמב״ם לא דבר בלשון תרגום:
(יג) שתיקה כה״ג לאו כלום היא פירוש אפילו לא הזכיר לה שום פקדון דאל״כ קשה מאי קאמר דהא דתנן זרק לה כו׳ ולא תירץ שהתם איירי שלא הזכיר שום פקדון וק״ל:
(יד) שתקה אינה מקודשת דשתיקה לאחר שבא לידה לאו כלום היא: (טו) אם אמר לה יש בתוכו ש״פ כו׳ וה״ה אפילו לא חזר ואמר התקדשי לי בו אלא הרי יש בתוכו ש״פ וכ״פ רמ״א (בשם הגהת אלפסי בקידושין דף תרנ״ז כ״פ) ורבינו דכתב לשון הגמ׳ נקט לאורחא דמילתא דמאחר שאמרה היא אין בו ש״פ רגיל הוא לומר אל תדאג בזה והתקדשי בו כי יש בו ש״פ:
(טז) הוי ספק קידושין אע״ג דכ׳ בסמוך דאפי׳ אינו ש״פ מקודשת מספק שמא ש״פ במדי (פירוש במקום אחר כ״פ) שאני הכא שהיא מקפדת על ש״פ שהרי אמרה והרי אין בו ש״פ: (יז) אם נשתייר ממנו ש״פ מקודשת כו׳ אינה מקודשת רצה לומר שאינה מקודשת ודאי אבל מכל מקום מספק חיישינן שמא ש״פ במדי כדכתב לקמן:
(יח) וכתב א״א הרא״ש ז״ל דוקא שאינה יודעת סכום הפקדון כו׳ נראה דאף דפתח רבינו בתרתי בפקדון ושאלה מ״מ האי דינא בתראי דוקא בפקדון אמרי׳ הכי אבל במשאיל לה כלים איירי בכל ענין אפי׳ יודעת מתחלה הסכום ובשעה שקדשה לא ידעה שנגנבו אפילו הכי מקודשת אם נשאר בידה ש״פ דכיון דהיא מחייבת לשלם לו הגניבה כדין שואל אם כן ודאי נתרצית להתקדש לו דמה לה כשהם בעין או נגנבו ועליה לשלמן ומכל מקום צריך להשאר מהגניבה ש״פ דאם כן הוי מקדש במלוה והשתא א״ש דכתב רבינו דינא דוקא אפקדון וגם סתמא דמילתא בשאלה יודעת סכום השאלה שהוא יותר מש״פ ואם כן למה היה מקודשת כשנגנב ולא נשאר בידה אלא ש״פ ואי אינה מקודשת בשאלה בכל ענין הוה ליה לאשמעינן גם דין לה בהדיא אלא ודאי מחוורתא כדכתיבנא וק״ל:
(יט) וגם הוא אינו חייב להשלים לה אבל אם היה חייב להשלים לה ה״ל כמקדש במלוה ופרוטה דמקודשת כמו שכתוב בסמוך וק״ל: (כ) ל״ש שכירות אין לפרש ששכרה לעשות עמו מלאכה ונתן לה מעות ע״ז דהלשון של הגיע זמי השכירות לא א״ש לפיזה אלא רצונו לומר שהוא עשה עמה מלאכה וחייבת לו בעד השכירות: (התקדשי לי בש״ח זה כו׳ אם יש בו ש״פ כו׳ דה״ל כמקדש במלוה ופרוטה דמקודשת וכמ״ש רבינו לקמן בסימן זה כ״פ): (כא) ואם לאו הוי ספק חידושין דשמא יש בו ש״פ במדי: (בהנאת מחילת מלוה פי׳ שאמר התקדשי לי בהנאת מחילה זו שהיתה נותנת פרוטה לפייסני על כך דהשתא הוא דקא יהיב כדבסמוך בשם רש״י כ״פ): (כב) אפי׳ לא מחל לה כו׳ משמע במכ״ש שמקודשת במחילת מלוה גופיה אע״ג דהר״ן סבר בהנאת מחילת מלוה אינה מקודשת ובהרחבת זמן מקודשת מכל מקום לסברת הסוברים שבמחילת המלוה מקודשת הוי כ״ש:
(כג) במה שאני מרויח לך הזמן מקודשת שיש בהנאה כו׳ פירוש רש״י שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך או לי דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה. והערמת רבית הוא דהוי ולא ריבית גמור דלא קץ לה מידי ולא שקיל מינה מידי. אבל כי מקדש לה בעיקר המעות (פירוש המלוה עצמו כ״פ) לא מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה והם שלה:
(כד) ואסור לעשות כן משום ״הערמת ריבית כן צריך להיות וכן הוא בגמרא: (כה) וב״ה כתב שאין בו איסור כו׳ פירוש אם קידש בהנאת הרחבת זמן במלוה שהיא חייבת לו כבר אין בו אפילו משום הערמת ריבית דאין זה נחשב הנאה וממילא אין קידושיו קידושין אלא א״כ אמר לה הריני מלוה לך כו׳ דזה נחשב הנאה ואסור משום הערמת ריבית וזה שסיים רבינו וכתב וכ״כ ר״ח כו׳ עד אינה מקודשת דק׳ דפתח באיסור ריבית ומסיים באינה מקודשת אלא משום דחדא באידך תליא. ועיין בב״י דמשמע מינה דהרא״ש לא ס״ל כב״ה אלא בכל הנאת הרחבת זמן היא מקודשת והשתא א״ש דלא הזכיר רבינו דעת ב״ה בח״מ סי׳ ר״ד בדין קונה בהנאת הרחבת מלוה:
(כו) לאו ריבית הוא עד דאמר לה ד׳ בה׳ ונראה דס״ל לב״ה דאם היה ריבית ממש דיכול להוציאה בדיינים דאינה מקודשת וכן משמע מתשוב׳ מהדי״ו סי׳ ל״ח שכתב שם וז״ל דאטו אם קידש המלוה אשה באבק ריבית דלא ליהוו קידושין משמע הא ריבית קצוצה אף שכבר קידש בו אשה שהרי בודאי אין מוציאין מידה כ״א מיד המקדש אפ״ה אין קידושיו קידושין וכן מסיק שם עוד וכ״כ אמציאתו של חש״ו כו׳ ע״ש:
(כז) וכתב הרמב״ן וכיון דאיכא כו׳ כצ״ל דהרמב״ם כתב בהדיא כסברת בעל העיטור וב״י כתב הרמ״ה ואינו נראה דהרמ״ה לא כתב דבריו בלשון הקודש אלא בלשון תרגום: (וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא פירוש היכא דקודם לכן היה מלוה בידה ועכשיו אומר לה הרי את מקודשת לי בהנאת הרחבת זמן שמרחיב לך איכא פלוגתא ולכן הוי ספק קידושין אבל אם אמר כן בשעת הלוואה לכולי עלמא הוי קידושין ודאי כ״פ): (כח) אבל אם היה לו משכון ממנה כו׳ דהכא אין שייך לומר מנה אין כאן משכון אין כאן דהרי גם מנה יש כאן דחייבת לו מנה חיוב גמור משעה שהלוה לה:
(כט) ואפי׳ משכנה בשעת הלוואה דאז לא קני מדרבי יצחק (המשכון ואין לו רק שעבוד עליה כ״פ): (ויש לו משכון מהם כו׳ היינו דוקא במשכון של ישראל דקונה המשכון מדכתיב ולך תהיה צדקה אבל אם יש לו משכון מכותי כיון שאין לו צדקה בהלוואתו אינו קונה המשכון ואינה מקודשת מרדכי ריש קידושין כ״פ): (ל) גם בזה כתב הרמב״ם שבכל ענין מקודשת פירוש אפילו משכנו בשעת הלואה ואין להקשות מאי שנא מהא דאמרינן לקמן אמר לה התקדשי לי בדינר ונתן לה משכון עליה דאינה מקודשת דדינר אין כאן משכון אין כאן דל״ד דלקמן דעתו שתהא מקודשת בדינר שנתן לה אחר כך ולא במשכון גופיה ולכן אמרינן דינר אין כאן כו׳ אבל הכא דעתו שתהא מקודשת במשכון גופא שהרי מניחו בידה וכל זכות שיש לו במשכון מוסר ומזכה לה לכך מחשב כמקדש במשכון עצמו וק״ל. וכתב ב״י מה שכתב גם בזה הרמב״ם צריך לומר כתב הרמב״ם שגם בזה בכל כו׳ ועיין בדרישה:
(לא) אבל משכנו בשעת הלואה אינה מקודשת דהכא אינה סומכת דעתה כמו במשכון דילה שמקודשת אפילו שלא בשעת הלוואתו: (אפילו הוא מלוה בשטר והקנה לה כראוי כו׳ הטעם מאחר שיכול אחר כך למחול החוב ללוה דקי״ל המוכר ש״ח לחבירו וחזר ומחלו ללוה מחול כמו שנתבאר בח״מ סימן ס״ו אם כן לא סמכה אשה דעתה מה שאין כן במעמד שלשתן דאינו יכול לימחל כמו שנתבאר בח״מ סי׳ קכ״ו ועד״ר כ״פ): (לב) אלא שמין בנייר אם יש בו שוה כו׳ ואע״ג דכתב לעיל בסימן זה אפילו אם יש ש״פ בנייר אינה מקודשת כיון דלא אדכר כו׳ יש לומר דהכא מיירי שאמר לה התקדשי בש״ח ומיהו זה דוחק לכן נלע״ד דשאני גבי המקדש במלוה שיש לו ״עליה דאף המחזיר הש״ח אין דעת שניהן להחזיק הש״ח רק שמוציא הש״ח מידו כדי שתהא בטוח׳ שימחול לה החוב משא״כ במלוה שיש לו על אחרים ומסר לו הש״ח דשט״ח צריכה זה להחזיק לגבות בו ומ״ה אם יש בו ש״פ מקודשת בו אפילו בסתמא ועיין בדרישה ראיה ע״ז ועוד י״ל דכאן הקנה לה השטר בכתיבה ומסירה ומקנה לה אף גוף הנייר משא״כ לעיל:
(לג) ואם לאו הוי ספק קידושין שמא במדי יש בו ש״פ: (לד) לפיכך אם אמרה לו האי לפיכך לעיל קאי שכתב אם מקדש במלוה שיש לו אצלה דאינה מקודשת ב״י:
(לה) ואתקדש אני לך בשכר כו׳ משמע דאפילו אם הוא אינו אמר כלום אפ״ה לא אמר שאינה מקודשת אם לא מטעם שישנה לשכירות כו׳ היינו משום דהוי כמו שנתן הוא ואמרה היא דאמרינן לעיל בסימן כ״ו דהוי ספק קידושין:
(לו) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף כו׳ פרש״י כל פרוטה ופרוטה שנגמרה נתחייב בעל המלאכה לפועל בשכירות עשיית המלאכה הלכך כשמחזירין לה ה״ל מלוה למפרע עכ״ל ור״ל לאפוקי אי אמרינן אין שכירות משתלמת אלא לבסוף אז במכה אחרון בא החיוב שהיא חייבת לו ואף אם אין הוא נותן לה באותו פעם הכלי מ״מ הוה מקודשת דאדעתא דהכי הסכימו בתחלה אבל השתא שכבר היא חייבת לו כל פרוטה ופרוטה אפילו אם הוא נתן לה מיד בגמר מלאכה מ״מ במכה אחרונה לית בה ש״פ וכן צ״ל דבמכה אחרונה לית בה שוה פרוטה דאל״כ ליהוי כמקדש במלוה ופרוטה דמקודשת ועיין בדרישה:
(לז) דקי״ל אין אומן קונוה בשבח כלי דנימא כשהוא קבלן דכל מה שמשביח אינו מלוה על הבעלים אלא בכלי הוא זוכה כשמחזירו לו בשכר הקצוב ההיא שעתא הרי הוא כמוכרו לו:
(לח) וכן היא מסקנת א״א הרא״ש ז״ל עיין בדרישה: (לט) ובעל סתם בפני עדים פי׳ שראו שנתייחד עמה:
(מ) דוודאי לשם קידושין בעל (פי׳ ולא אמרינן דאקדושי קמאי בעל דכל אדם יודע דהמקדש במלוה אינה מקודשת ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לכן אמרינן השתא בבעילה זו מקדש אותה כ״פ) עיין מ״ש ב״י כאן ולקמן ס״ס ל״א ושם בארתיהו וע״ש: (מא) אלא מבושה ר״ל שלא לבייש את חבירו אמר כן (אבל לא הקנהו לו והואיל וקידש שלא מדעת חבירו הרי זה גזל כ״פ) ועיין בי״ד סימן של״א דכ׳ התורם משל חבירו שלא ברשות כו׳ עד אם יש שם פירו׳ יפות יותר תרומתו תרומה דשאני התם דתרם לצורך בעל הבית משא״כ הכא שלקחו לצורך עכמו וק״ל:
(מב) קדש בדבר שאין מקפיד עליו ר״ל שאין. הבעל בית מקפיד עליו הוה ספק קידושין נראה היינו משום שמא במדי יש בו ש״פ אבל אין נראה לפרש דאף אם יש בו ש״פ הוי ספק קידושין הואיל שלקח שלא מדעת ב״ה דהא קאמר שאין מקפיד עליו שמשמע שבהא מחל לו והוי שלו לגמרי:
(מג) כיון שצריך שומת ב״ד (שאין כח לזה ליטול לעצמו מה שירצה ויניח לחבירו מה שירצה וכמ״ש בח״מ סי׳ קע״ו ע״ש כ״פ) וממילא אם הוא דבר שהכל שוה בו וא״צ שומת ב״ד הרי זו מקודשת וכ״פ בש״ע: (מד) השואל חפץ מחבירו פי׳ ולא עשה זמן לכמה ימים השאיל לו:
(מה) למתנה ע״מ להחזיר לו עמ״ש בדרישה אבל יותר נראה דעיקר פלוגתא הכל תלוי בזה אם המשאיל סתם משאיל לזמן או אם דעתו להדרו לו בעינא אימת שירצה ומשו״ה כתב ב״ה דאיכא מאן דמדמה לה למתנה ע״מ להחזיר ר״ל להחזיר לו מיד ואינה מקודשת דהא אין כאן הנאת ש״פ ואיכא מ״ד שאלה ל׳ יום וא״כ איכא כאן הנאת ש״פ והרא״ש אזיל לשיטתו דסתם שאלה אינו לזמן אלא יכול לתובעו מיד ומש״ה כתב דאם לא ידע המשאיל דרצה לקדש בו אשה אינה מתקדשת אא״כ השאיל לזמן משא״כ כשידע שרצונו לקדש בו אשה אז אפילו שאל לו סתם בלא זמן אפ״ה אמרינן דהקנה לו הקנאה במתנה ע״מ להחזיר דדינא דא״צ להחזיר בעינא משא״כ בשאלה דצריך להחזיר בעינא ומש״ה כיון דא״צ להדרה בעינא מקודשת לו. ולפ״ז מ״ש רבינו בסי׳ פ״ט דבמקדש במתנה ע״מ להחזיר לא שמה מתנה היינו דוקא באם אין נותן לו לזמן. ואע״ג דכ׳ הרא״ש בתשובה הביאו רבינו בח״מ בסי׳ קי״א סט״ו שהמקבל מתנה ע״מ להחזיר יכול המקבל לעכב המתנה בידו אפילו לזמן מרובה בע״כ של נותן לפי שיכול לומר לו אחזירנו לך לאחר זמן ואקיים תנאי כו׳ נראה דכאן מיירי בהתנה עמו להחזיר לו אימת שירצה או להחזירנו מיד ובזה צ״ל דאיירי נמי מ״ש בעל העיטור דאיכא מ״ד דמדמה שאלה למתנה ע״מ להחזיר ר״ל והתנה עמו להחזירו לו מיד ודו״ק:
(מו) ובההיא הנאה מקדשת פירוש בהנאה שתשאר החפץ בידה ל׳ יום:
(מז) ור״ש כתב בתשובה כו׳ אע״ג דכבר כתב דאיכא מ״ד דמתקדשת מ״מ חזר לכתוב דעת הרא״ש משום דלעיל מיניה כתב בשם ב״ה שהביא ב׳ דיעות דאיכא מ״ד מקודשת ואיכא מ״ד דאינה מקודשת ומסיק דמספיקא לא עבדינן עובדא וע״ז כתב דר״ש הכריע בתשובה כדעת מ״ד דמקודשת:
(מח) אלא א״כ השאילו לזמן ידוע הרא״ש אזיל לשיטתו דס״ל דסתם שאלה יכול לתבוע מיד וכמ״ש רבינו בח״מ ר״ס ע״ג ובר״ס שמ״א שם כתב דעת ר״ת שסתם שאלה ל׳ יום ושרש״י חולק עליו ושכן דעת הרא״ש כרש״י ושם כתבתי טעם שניהן:
(מט) ונתן לו רשות להשאילו דאל״כ אין השואל רשאי להשאיל וה״ה ר״ש שהביא רבינו לעיל מיניה דסבר דמקודשת והמ״ד שהביא העיטור נמי מיירי שהשאלה היתה ע״מ להשאיל ולא הוצרך לפרש שסמך על הדין שפשוט הוא לכ״ע שאין השואל רשאי להשאיל (ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אע״פ שלא נתן לו רשות הוי קידושין אמנם בפסקי מהרי״ח מסתפק בדבר ת״ה סי׳ ר״י כ״פ):
(נ) וכשקדש בו אשה הודיעה שהוא שאול דאל״כ הוי קידושי טעות (אבל אם אמר בפירוש שמקדשה בהנאת קישוט אע״פ שלא הודיעה הוי קידושין ת״ה סי׳ ר״י כ״פ):
(נא) ואם לאו אינה מקודשת פי׳ אינה מקודשת קידושי ודאי אבל מ״מ מקודשת מספק דשמא במדי יש ש״פ באותו קישוט מיהו י״ל דכולי האי לא גזרו:
(נב) בכל ענין פירוש אפילו השאילו בלא זמן ולא נתן לו רשות להשאיל וגם לא הודיע לאשה שהוא שאול בידו:
(נג) ושאם לא יועיל כצ״ל:
(נד) שיהיה בלשון מתנה פירוש במתנה גמורה ואף א״ת שלא היה בדעתו ליתנו לו במתנה גמורה דא״צ לענין לקדש בו אשה שיהיה שלו לחלוטין או תאמר אם היה דעתו שיהיה שלו לחלוטין לגמרי למה לו לומר בלשון שאלה היה לו לומר בלשון מתנה שיהיה שלו לגמרי מ״מ לכל הפחות תהיה מתנה ע״מ להחזיר וא״ת והא אשה אין מתקדשת במתנה ע״מ להחזיר כדלקמן סימן כ״ט מ״מ היה בדעתו שתשאר החפץ בידה עד שיקנהו מהאשה ויחזירנו לו או החפץ נשאר ביד האשה והוא יחזיר לו דמיו וא״ת מ״מ קשה הא אין אשה מתקדשת ע״מ להחזיר י״ל דהיינו דאם הוא קידש אותה בשום דבר ואמר לה ע״מ שתחזיר לי הקידושין בזה אינה מקודשת מטעם שדומה לחליפין אבל אם נותן לאדם כלי במתנה ע״מ להחזיר והוא קידש בו אשה סתם ולא אמר לה ע״מ להחזיר מקודשת רק שהוא יקיים תנאו שיחזיר המתנה למי שנתנו לו ע״י שיפייס את האשה שתחזיר לו החפץ או אם אינה תרצה להחזיר יתן הוא דמי החפץ לבעלים דהחזרת דמים הוה חזרה אפילו לרבנן דפליגי ארשב״ג באצטלית דדוקא התם דלצעורה קא מכוון והא לא ציערה אבל הכא משום הרוחה והא קא רווח וכן הדין הנותן מתנה ע״מ להחזיר אפילו לא פירש לו שיעשה בו מה שירצה אפ״ה יכול לקדש בו אשה או להקדישה ומחזיר לו דמיו וז״ש רבינו שאם נתן מתנה לאדם כו׳ ובנדון דידן שלא נתן לו במתנה בהדיא אלא בתורת שאלה מ״ה בעינן שישאל לו על דעת לקדש בו אשה ואז מסתמא אמרינן כך היה כוונתו במאי שהשאיל לו החפץ לקדש בו אשה דבענין אחר אינו מועיל ואם כן מאי הועיל בשאלה שלו ועיין באשר״י בקידושין בריש דף פ״ט שהאריך בדין זה: (נה) אפילו באיסור דאורייתא דאין איסורי הנאה תופסין דמיהן אלא בע״ז בלבד משום דכתיב והיית חרם כמוהו שכל הוויות שאתה מהוה ממנו יהיה כמוהו (ומדגלי בע״ז כן מכלל דכל איסורין שבתורה שרו דמיהן כ״פ): (נו) (ויודע הלוקח שהוא איסורי הנאה דאמרינן דנתן לו המעות במתנה כ״פ): רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur-Shulchan Arukh

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון